חוסר בשיניים קבועות: ההשפעה על הלסת ומתי נדרש שתל דנטלי

חוסר בשיניים קבועות אינו תמיד תוצאה של עששת, תאונה או מחלת חניכיים שלא טופלה. לעיתים מדובר במצב שבו השן הקבועה פשוט מעולם לא התפתחה, וההורים או המטופל הבוגר מגלים זאת רק כשרופא השיניים מצביע על כך בצילום. ההבחנה בין שני סוגי החוסר הזה אינה עניין סמנטי, היא קובעת את כל מסלול הטיפול, ואצל ד״ר אורלי ניר שפירא, מומחית לפריודונטיה המתמקדת בטיפולי חניכיים ושתלים דנטליים, ההבחנה הזו היא תמיד נקודת ההתחלה של האבחון.

שתי משפחות שונות לגמרי של אותה תופעה

חוסר בשן קבועה יכול להיות מולד, כלומר השן מעולם לא נוצרה בלסת, או נרכש, כלומר השן הייתה קיימת ואבדה בשלב כלשהו בחיים. גורמי רקע יכולים לפגוע במבנה השיניים, במנח שלהן, במספרן בפה ובעיתוי הבקיעה שלהן, והם יכולים להתרחש גם בשיניים הנשירות וגם בשיניים הקבועות. במצב מולד הבעיה מתחילה כבר ברקמות שמפתחות את השיניים, עוד לפני שהשן הייתה אמורה לבקוע, ולכן היא מתגלה פעמים רבות רק בבדיקת שיניים שגרתית של ילד.

חוסר נרכש, לעומת זאת, מגיע אחרי שהשן כבר תפקדה בפה שנים. עקירה בעקבות עששת מתקדמת, תאונה שגרמה לשבר בשורש, או מצב שבו השן נעקרת בשל בעיה פריודונטלית, כולם מובילים לאותה תוצאה סופית: חלל ריק במקום שבו הייתה אמורה להיות שן קבועה. ההבדל המרכזי בין שני המקרים הוא מצב העצם סביב החלל, שבדרך כלל שונה מאוד בין ילד שמעולם לא פיתח שורש באזור לבין מבוגר שאיבד שן ותיקה.

כשהשן הקבועה מעולם לא בקעה

המצב שבו חסרות שיניים קבועות מלידה מכונה בשפה המקצועית היפודונטיה, וכשמדובר בחוסר נרחב יותר של שש שיניים או יותר, משתמשים במונח אוליגודונטיה. ברוב המקרים מדובר בחסר של שן אחת או שתיים, לרוב קדם-טוחנת שנייה תחתונה או שיניים צדדיות עליונות, אך החוסר יכול להופיע כמעט בכל מיקום בפה.

גילוי המצב קורה בדרך כלל כאשר שן חלב ממשיכה לשבת בפה הרבה אחרי הגיל שבו היא הייתה אמורה להתחלף, או כאשר ילד מגיע לבדיקה וצילום הרנטגן מראה שאין בכלל נבט של שן קבועה מתחתיה. במקרים כאלה חשוב להבחין בין עיכוב בקיעה רגיל, שבו השן עוד תגיע, לבין חוסר אמיתי שדורש תכנון לטווח ארוך.

מה קורה בעצם הלסת בזמן שהחלל נשאר ריק

עצם הלסת באזור השורש ניזונה מהגירויים שהשן מפעילה עליה בכל לעיסה. כאשר אין שורש באזור, בין אם כי השן מעולם לא התפתחה ובין אם כי היא נעקרה, העצם המקומית מאבדת בהדרגה את הנפח והגובה שלה. זהו תהליך איטי שלא מורגש ביומיום, אך הוא זה שהופך השתלת שן בעתיד ממשימה פשוטה למשימה שדורשת תכנון נוסף.

אצל ילד שנולד עם חוסר בשן קבועה, התופעה חמורה יותר, כי העצם באזור לא פותחה כלל מלכתחילה בשלב ההתפתחות, ולכן הרכס עלול להיות דק ונמוך עוד לפני שבכלל מדובר בטיפול שתלים. אצל מבוגר שאיבד שן שהייתה קיימת, יש בדרך כלל עצם קיימת שמתחילה להיספג רק מרגע האיבוד, ולכן הזמן שעובר בין איבוד השן לטיפול הוא משתנה משמעותי בתכנון.

שיניים שנודדות למקום הפנוי

חלל ריק בפה אינו נשאר יציב. השיניים הסמוכות נוטות להטות את עצמן לכיוון המרחב הפנוי, והשן הנגדית בלסת השנייה נוטה לצמוח או לזוז כלפי החלל שנוצר. ככל שהזמן עובר ללא טיפול, יהיה קשה יותר לטפל בהפרעות הסגר שנוצרו, ולעיתים לא בטוח שיהיה מקום לשתל וכתר במקום השן החסרה.

התופעה הזו משמעותית במיוחד כשמדובר בחוסר שנוצר בגיל צעיר, כי הלסת עדיין בתהליך גדילה והשיניים הקיימות "ממהרות" לתפוס את המרחב הפנוי. התוצאה היא לא רק בעיה אסתטית, אלא שינוי אמיתי במבנה הסגר שעלול להשפיע על אופן הלעיסה ואפילו על מפרק הלסת לאורך שנים.

ילדים ובני נוער עם חוסר בשיניים קבועות

כשהחוסר מתגלה בילדות, הפתרון המיידי אינו שתל. הפתרון המקובל במצב של חוסר שן מולד הוא שימוש ב"שומר מקום" שמונע תזוזה של השיניים, או "פליפר", שהיא תותבת זמנית קטנה וניתנת להסרה. המטרה של השלב הזה היא לשמר את המרחב בדיוק במידה הדרושה, כך שכשיגיע הזמן להשתלה בעתיד, לא יהיה צורך בהרחבת מרחב מחדש.

השתלה אצל ילד או מתבגר בדרך כלל לא מתבצעת לפני שהלסת סיימה את תהליך הגדילה שלה, מכיוון ששתל שמוחדר מוקדם מדי מתפקד כגורם קבוע בעצם שממשיכה להתפתח סביבו, ועלול להיווצר פער בין השתל לשיניים הסמוכות שממשיכות לנוע. הפתרון הנכון הוא תכנון דו-שלבי: שמירת מרחב בילדות, והשלמה בשתל רק לאחר שהלסת הגיעה לבגרותה.

למה שתל דנטלי נותן מענה שהחלל הריק לא יכול לתת

שתל דנטלי מוחדר לתוך עצם הלסת ומתחבר אליה בתהליך הקרוי אוסאואינטגרציה, שבו העצם ממש גדלה סביב גוף השתל. החיבור הזה הוא המענה הביולוגי המדויק לבעיה שתוארה למעלה: כל עוד יש גירוי מהשתל, העצם ממשיכה לקבל את הגירוי שהיא זקוקה לו ואינה נספגת הלאה, בניגוד למצב של חלל ריק שבו העצם רק מצטמצמת עם הזמן.

מילוי החלל בשתל גם עוצר את תהליך הנדידה של השיניים הסמוכות, מכיוון שהן מקבלות שוב נקודת עצירה טבעית. זהו הבדל מהותי לעומת השארת החלל פתוח או פתרון זמני בלבד, ומסביר למה השלמת החוסר בשלב מוקדם ככל האפשר, לאחר שהעצם והלסת מוכנים לכך, משפרת את איכות התוצאה בטווח הארוך.

סימנים שאומרים שלא כדאי לחכות עוד

לא כל חוסר שן דורש פנייה דחופה, אבל יש תסמינים שמעידים שהחלל כבר משפיע מעבר לאסתטיקה בלבד, ושווה לברר אותם אצל מומחה לחניכיים ושתלים בהקדם:

• תחושה שהנשיכה "לא נכנסת" כמו פעם, או שינוי מורגש באופן שבו השיניים נפגשות
• שן שכנה שנראית נוטה או מסתובבת לכיוון החלל הריק
• צמיחה בולטת של השן הנגדית בלסת השנייה לתוך המרחב הפנוי
• קושי עקבי ללעוס בצד שבו חסרה השן
• חניכיים שמשתנות בגובה או בצורה סביב האזור החסר
• ילד ששן חלב שלו לא נושרת בגיל הצפוי, ללא הסבר אחר

כל אחד מהסימנים האלה לבדו לא בהכרח מעיד על נזק בלתי הפיך, אך שילוב של כמה מהם מצדיק בדיקה מקיפה הכוללת צילום שמראה את מצב העצם בפועל, ולא רק הסתכלות על החלל מבחוץ. אבחון מוקדם הוא מה שמאפשר לבחור את הפתרון המתאים לפני שהמרחב או העצם משתנים באופן שמסבך את הטיפול.